צו את וגו׳. ידוע דצו מורה על זרוז. ור״ש הוסיף דבכ״מ שיש ח״כ צריך זרוז. אבל לא בכ״מ דכתיב צו הוא ח״כ. וגם כאן אינו ח״כ כלל לכהנים כמש״כ הרמב״ן שהרי הכל בא מתרה״ל. אלא כאן הוא מטעם אחר. וכמו בכה״ת דכתיב צווי מפרש בגמ׳ ברכות ד״ה המצוה זו המשנה. ושם כתיב גם כן משום זרוז. באשר הוא תורה שבע״פ שקשה לקנותה ככל״ז ונוח לאבדה ככלי זכוכית. ע״כ נדרש לזרוז לחזור ולשמור וכאן כתיב צו לזרוז מטעם אחר אשר יבואר שנדרש השגחה ושום לב שיקוים המצוה כהלכתה:
תורת העולה היא העולה על המזבח. באשר נקרא מזבח החיצון מזבח העולה. ע״כ בא הכתוב להגיד הטעם היא העולה וגו׳. וא״כ היא תדירה על המזבח מש״ה נקראת מזבח העולה:
כל הלילה עד הבקר. המצוה על הכהנים שיראו שיהיו אברי העולה מונחים ונעכלים מעט מעט עד הבוקר ולא יהיו נעכלים מיד ויהא המזבח פנוי מעולה ומש״ה היה המצוה לעשות קיץ למזבח. היינו כדי שלא ישאר המזבח בלי אברי עולה:
ואש המזבח תוקד בו. להיפך המצוה שיהיו אברי עולה נעכלים לגמרי ולא יתותרו אברים. וממילא היה נדרש לזרוז שאם היו מעט עולות שלא להרבות עצים ואש כ״כ. ואם היו הרבה היו צריכים להרבות אש והיה נדרש לזה השערה טובה. ומש״ה איתא ברבה איכה שהכהנים היו בקיאים בטבע העצים איך הוא נעכל. משום שהיה בזה צורך העבודה. וזהו הזירוז דכתיב כאן:
ולבש הכהן. אע״ג שגם ההפוכי בצנורא את האברים כל הלילה היה בבגדי כהונה מכ״מ החל הכתוב בהרמת הדשן מתחלה ולבש הכהן. משום שהיה כהן חדש מתחלף אז ומלאכתו ראשונה היתה תרה״ד:
מדו בד. פירש הת״א לבושין דבוץ. ופי׳ מדו. כל בגדיו. והא דכתיב ומכנסי בד בפ״ע הוא כדי ללמדנו שילבשם על בשרו בלי חציצה. אבל זה הפי׳ אינו אלא למ״ד דאבנט של כה״ד היה בד. אכן אנן קיי״ל שהיה של כלאים כמש״כ בפר׳ פקודי ואם כן א״א לפרש הכי שהרי מדו בד כתיב. אלא כפרש״י מדו היא הכתונת ומה ת״ל מדו כמדתו. והא דלא כתיב באמת אבנט ומגבעות ללמדנו שאך הכתנת בעינן אחר. משום שיהא כמדתו מצומצם. משא״כ מגבעות ואבנט אפשר ללבוש אותם של כהן ששימש ביום העבר וכמש״כ ג״כ בפר׳ פקודי עה״פ ואת האבנט וגו׳:
בגדים אחרים. בגדי כהונה פחותין. כך דרשו בת״כ בהיקש בגדים לבגדיו. אכן גם לפי הפשט אי בבגדי חול דוקא מאי אשמעינן קרא וכי ס״ד שילכו ערומים אלא ודאי בבגדי כהונה מיירי. ואע״ג דביחזקאל מ״ד כתיב ג״כ זה הלשון ופשטו את בגדיהם והניחו בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם. והתם הפי׳ בגדי חול כמשמעו. שאני התם דהכתוב משמיענו שילבשו בגדים שצורתן כמלבושי כל אנשים כדי שלא יקדשו וגו׳ ועי׳ מש״כ ריש אמור בהר״ד. אבל הכא לא דבר בזה ולא מסיים הטעם ולא יקדשו וגו׳ וא״כ מאי קמ״ל קרא שילבשו בגדים אחרים. אלא הכונה בגדי כהונה אחרים פחותין מהם:
והאש על המזבח וגו׳. אפילו בשעת הוצאת הדשן לא תכבה לגמרי. או ללמדנו דבשעת הוצאת הדשן אסור לכבות את הגחלת. וכדאיתא ביומא ספ״ד דבראשו של מזבח כ״ע לא פליגי דחייב:
אש תמיד וגו׳. אפילו כשאין עולה על המזבח מכ״מ האש על המזבח לא תכבה ע״י עצים:
אל פני המזבח. הוסיף כאן על הא דכתיב לעיל והגישה אל המזבח לבאר באיזה צד המזבח שיהא דוקא בדרום המזבח שנקרא פני המזבח משום שעולין משם עליו. לבד שבא בזה הפר׳ לכלול אפילו מנחת סולת להגשה ושלש מנחות לקומץ כמש״כ שם:
והרים ממנו בקמצו. כבר ביארו חז״ל שבא לבאר פי׳ מלא קמצו שלא נימא ע״י מדה של מלא קמצו מש״ה כתיב כאן בקמצו ממש:
יאכלו אהרן ובניו. הוסיף לבאר הא דכתיב שם לאהרן ולבניו. אינו אלא לאכילה ולא שארי הנאות:
יאכלוה. מיותר ללמדנו שתהא באחרונה נאכלת כמו בפסח דרשינן יאכלוהו שאין מפטירין אחר פסח אפיקומן. וע׳ מש״כ להלן י״ט:
נתתי אתה מאשי. כי שני אופני קדשי המקדש ניתן לכהנים. חזה ושוק שהמה קדשי׳ קלים. ומכ״מ ניתנו לכהנים. ונתבאר כבר בפ׳ תצוה ולהלן בפ׳ שלמים דהחזה היה בכלל אשי ה׳ שהרי הוא שומן כמו חלב אע״ג שכשר לאכילה מכ״מ הרי אליה ג״כ כשר מכ״מ קרב. וכך היה ראוי להיות בחזה ומש״ה מביאים את החזה עם החלב יחד להניף. וניתן החזה חלק מאשי ה׳. משא״כ בשר חטאת ואשם לא היה ראוי להקטיר לגבוה אלא משום שהמה קדש קדשים ע״כ לא זכו בעלים לאכלם אלא זכר שבכהנים לבד. וקאמר דשירי מנחה יש בו שני הטעמים יחד. חלקם נתתי אותה מאשי. היה ראוי להקריב הכל כמו מנחת כהנים אלא ניתן חלק גבוה להם. וזהו טעם על איסור חימוץ. דמשום שהוא חלקם מאשי ה׳ יש להם חומר לענין חימוץ כאשי ה׳. אע״ג שלענין דבש לא נשתוו מכ״מ לענין הטעם שחמץ אסור ישנו גם בחלק הניתן מאשי ה׳. וע׳ מש״כ לעיל בטעם איסור שאור וחמץ בשל גבוה. ולא נימא דכיון שטעם שניתן להם הוא מאשי ה׳ יש להם דין חו״ש דמכ״מ נאכל אף לנשיהם. מש״ה ביאר הכתוב דמכ״מ יש טעם השני ג״כ דקדש קדשים וגו׳ מש״ה
כל זכר וגו׳. אינו נאכל אלא לזכרים כמבואר בפ׳ החטאת והאשם:
כלאשר יגע בהם יקדש. היינו החולין שאוכלים עם הקדשים יהא נעשה על טהרת הקדש. ואם נטמא אסור לאוכלם למי שאוכל קדש. ולא כשארי חולין שאין מצוה מה״ת לשומרם מטומאה. זהו פשוטו. והדרשה תדרש :
זה קרבן אהרן ובניו וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה על זה הלשון. ונראה דמצינו דבמנחת חביתין נכלל כל ד׳ מנחות של יחיד. מתחלה היה עשרון סלת. ואח״כ היא מורבכת ואח״כ היא מעשה מאפה תנור ואח״כ היא מעשה מחבת. ואמר הכתוב אחר פ׳ וזאת תורת המנחה שכולל כל הד׳ מנחות וזה מעשה מנחות כולם היא קרבן אהרן ובניו ובדרך דרוש יש להבין טעם שצוה הקב״ה על הכהנים להביא בכל יום מעין ד׳ מנחות. דכבר ביארנו ענין ד׳ מנחות הללו בא לכפר על השחתת מדות ב״א בקלקול א׳ מד׳ מרות. והנה עבודת הכהנים בישראל להיות על פיהם כל ריב היינו שעליהם לראות שלא יהא ריב בין אדם לחבירו ולתקן כל משחתם של ישראל כמו שביארנו לשון המקרא בפ׳ שופטים. וא״כ צריכים המה הכהנים כפרה על עצמם במה שמזדמן בישראל השחתת המדות והחולי הבא עי״ז מש״ה מביאים קרבן כולל הכל:
אשר יקריבו לה׳. דאע״ג שמנחת חביתין שכה״ג מביא בכל יום הוא מכיסו של כה״ג. ומצוה בכל קרבן יחיד שיעסקו בו בעלים וכמו שכתבנו לעיל בפ׳ פר העלם דבר של כה״ג. אבל חביתין אינו כן אלא כהנים הדיוטים מקריבים לכתחלה ומש״ה אשר יקריבו לה׳. דמתחלה מביא כה״ג בשביל כולם. תדע שהרי גם בשעה שכה״ג מת אינו בטלה כדאי׳ במס׳ מנחות דנ״א הרי דהיא מנחת כל הכהנים:
ביום המשח אותו. ביום שהוא מתגדל ע׳ להלן ז׳ ל״ה. ונכלל בזה כה״ג בכל יום שהוא מתגדל על אחיו הכהנים. וכהן הדיוט ביום הראשון שנתגדל להיות כהן לפני ה׳:
אשר תשחט העולה וגו׳. היינו בצפון. והיה ראוי יותר לפרש בצפון המזבח תשחט החטאת. ולא לתלות החטאת בעולה. מכאן פירשו בירושלמי יבמות פ׳ הערל ה״ג שטעם על מה בא הצווי שתשחט החטאת בצפון דוקא. משום שלא לפרסם את החוטאים. ובזה שתשחט בצפון יהיה נראה שהוא עולה:
קדש קדשים היא. מסדר הלשון משמע שהוא ג״כ טעם שהיא נשחטת בצפון כמו עולה משום שהיא קודש קדשים ממילא מוכח מזה דגם בבקר טעון צפון כדעת חז״ל:
המחטא אותה. משום שדם חטאת אינו בזריקה אלא בקנוח מש״ה כתיב המחטא. וכ״ה להלן ח׳ ט״ו:
יאכלנה. ידוע דעת חז״ל שהוא לענין חלוק. שמי שראוי לחטא זוכה בחילוק. אבל לאכילה כל זכר כשר. אבל מכ״מ ודאי אין המקרא יוצא מ״פ דמיירי באכילה ממש שהרי מפרש המקרא במקום קדוש וגו׳. אלא הפי׳ דאע״ג דכל זכר בכהנים יאכל אותה והיא מצוה עליהם כמש״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות אהלות פי״ח שכל אכילת קדשים מ״ע היא. מכ״מ על המחטא היא מיוחדת ביותר משום שבאכילת הכהן מתכפרין הבעלים. והכהן המתחיל במצוה אומרים לו גמור אע״ג דאיכא דעדיף מיניה. מש״ה אם נשרף או נטמא הבשר ולא נשאר אלא כזית המצוה שיאכל המחטא אותו כזית [וכ״כ הגאון ח״ס או״ח סימן מ״ט דעיקר מצות אכילה היא בכהן המקריב ממש]. והנה שינה הכתוב בלשון דכתיב יאכלנה ולהלן כתיב יאכל אותה. והרא״ש כתב במס׳ שבועות פ״ג דיש נ״מ בין האומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע ואם נשרף מקצת חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע כו׳ עכ״ל וא״כ הוא להיפך ממה שכתבתי דאוכלנה מיירי בנשרף מקצת ולא נשאר אלא כזית. אבל כד דייקת מכוין יפה. דלא דמי כזית הנשאר מככר לכזית הנשאר מן החטאת. שאותו כזית מעכב הכפרה. דבלא אכילת הכהנים נעדר כפרת בעלים וא״כ אותו כזית הוא הכל. ומש״ה מיוחד בו הכהן המחטא כמש״כ. משא״כ אם יש הרבה בשר כל זכר זוכין בה:
בחצר אהל מועד. כאן לא סיים הכתוב יאכלוה כמו במנחה דכבר ביארנו שלא בא הכפל אלא ללמדנו שיהא נאכל באחרונה. אע״ג שנאכל עם בשר חולין מכ״מ יהא המנחה אפיקומן. מש״ה בבשר חטאת אם נאכל עם לחם חולין לא נצרך הכתוב לפרש. שבל״ז דרך האדם לאכול בשר באחרונה. והא דכתיב בפסח הכי אינו משום מצה אלא משום חגיגת י״ד שהוא ג״כ בשר קדשים מכ״מ מצוה שיהא הפסח אפיקומן:
כל אשר יגע בבשרה וגו׳. נתבאר גבי מנחה פשטא דקרא:
ומרק ושטף במים. פרש״י להפליט את הבלוע. ודעת הרמב״ם ז״ל שזה אינו אלא לתנא דס״ל מריקה ושטיפה בצונן. אבל למ״ד מריקה בחמין שטיפה בצונן. אין הפי׳ מריקה הגעלה ברותחין אלא בחמין שהיד אין סולדת ומריקה ביד לנקותו מן הבעין. והגעלה א״צ כלל בקדשים ותרומה. והדברים עתיקים ומבוארים בהע״ש שאילתא קל״ז:
יאכל אותה. מצות אכילה בכזית לכל זכר בכהנים. כמו מצות פסח לכל א׳ מהחבורה שנתמנו עליו. ולא משום שלא יבא לידי נותר. אלא מ״ע היא ממש ומברכין באכילתה אקב״ו על אכילת קדשים:
קדש קדשים הוא. הוא טעם גם על דיוק כל זכר דוקא. גם על עיקר מצות אכילה. דבשביל שהיא קודש קדשים אין אשה שהיא רק בגדר טהור זוכה בו. וגם מש״ה אין ראוי לאכול פחות מכזית שאינו מקיים בזה מצות אכילה וא״כ הוא נהנה מן הקודש שלא במקום מצוה. ואע״ג דמכ״מ אין בזה איסור אפילו לאכול פחות מכזית כמו שהיה בלחה״פ שהיה מגיע כפול מכ״מ מצוה לאכול דוקא כזית כדי לקיים מ״ע:
